ביאור שטיינזלץ על קידושין ל״ב

1 משל מי? כלומר, זה שמאכיל ומשקה את אביו על חשבון מי הוא? רב יהודה אמר: משל בן. רב נתן בר אושעיא אמר: משל אב. אורו ליה רבנן הורו לו חכמים לרב ירמיה, ואמרי לה ויש אומרים שהורו לבריה לבנו של רב ירמיה כמאן דאמר כשיטת מי שאומר משל אב.

2 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: נאמר "כבד את אביך ואת אמך" שמות כ, יב, ונאמר "כבד את ה' מהונך" משלי ג, ט לגזירה שווה: מה להלן בכיבוד המקום נעשה הכיבוד "מהונך", כלומר, בחסרון כיס הוצאה כספית, אף כאן בכיבוד אב נעשה הכיבוד בחסרון כיס. ואי אמרת ואם אומר אתה שהוא מכבדו משל אב, מאי נפקא ליה מיניה מה חסרון כיס יוצא לו מזה? ומשיבים: לביטול מלאכה. שאף שאת גוף הממון אינו חייב להוציא משלו, מכל מקום צריך הבן להתבטל ממלאכתו לצורך כיבוד האב, ונמצא שיש לו בכך חסרון כיס.

3 ומציעים תא שמע בוא ושמע הוכחה לכך ממה ששנינו בברייתא: שני אחים, או שני שותפין וכן האב ובנו, או הרב ותלמידו — פודין זה לזה מעשר שני בלי להוסיף חומש, שדינם כדין זר הפודה מעשר שני של חבירו שאינו חייב בתוספת חומש. ומאכילין זה לזה מעשר עני, שאם האחד עני, רשאי האחר להאכילו ממעשר עני שהפריש מתבואתו.

4 ואי אמרת ואם אומר אתה שחובת כיבוד האב היא משל בן, נמצא זה, הבן, פורע חובו משל עניים, שהרי מוטלת עליו החובה לדאוג מממונו לכבוד אביו — והוא משלם אותה ממעשר עני! ודוחים: לא צריכא נצרכה אלא לאופן שנותן לאביו את כל צרכיו הבסיסיים מממונו ואם אביו צריך להעדפה לתוספת יותר מזה יכול הוא לתת מכסף מעשר עני.

5 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש, היינו דקתני עלה זה ששנינו עליה על ברייתא זו שאמר ר' יהודה: תבא מאירה קללה למי שמאכיל את אביו מעשר עני. ואי ואם להעדפה, מאי נפקא מינה מה יוצא מכך, שהרי הבן ממלא את חובתו ועוד מוסיף כדי שיהיה לאב יותר, ומדוע תבוא עליו קללה?! ומשיבים: אפילו הכי זילא ביה מילתא אפילו כך מזולזל בו הדבר באב, שמאכילים אותו מכסף המיועד לצדקה לעניים.

6 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע: שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: כדי שיטול האב ארנקי ויזרקנו לים בפניו של בנו ואינו מכלימו. ואי ואם אמרת שהוא משל אב, מאי נפקא ליה מיניה מה יוצא, איכפת לו מזה שאם זורק האב את הארנק של עצמו, מדוע יקפיד הבן על כך? ומשיבים: מדובר פה בראוי ליורשו, וכיון שסבור שכסף זה יגיע לבסוף לרשותו לכן צריך לומר שלא יכעס.

7 וכי הא וכמו מעשה זה של רבה בר רב הונא. שרב הונא קרע שיראי באנפי היה קורע בגדי משי בפניו של רבה בריה בנו. אמר: איזול איחזי אי רתח אי לא רתח אלך ואראה אם כועס או אינו כועס, כדי לנסותו אם מכבד הוא את אביו. ושואלים: ודלמא רתח וקעבר ושמא יכעס עליו הבן ונמצא שהאב עובר על האיסור של "ולפני עור לא תתן מכשל" ויקרא יט, יד, שהוא נותן לפניו מכשול, שעלול לחטוא על ידו! ומשיבים: מדובר באופן דמחיל ליה ליקריה שהאב מוחל על כבודו מראש, ונמצא שגם אם יכעס הבן אין זה נקרא זלזול בכבוד אב.

8 ושואלים: והא קעבר והרי הוא עובר בקריעת הבגדים משום "בל תשחית" ראה דברים כ, יט! ומשיבים: דעבד ליה בפומבייני שהיה עושה אותו קרע, במקום התפרים כך שהיה רק נראה כקורע. ואומרים: ודילמא משום הכי לא רתח ושמא משום כך הבן אינו כועס מפני שלא נגרם שום נזק בדבר? ומשיבים: דעבד ליה בשעת ריתחיה שהיה עושה זאת בשעת כעסו ואז לא היה הבן מבחין בפרט זה.

9 א וממשיכים בענין כיבוד אב. מתני ליה היה משנה, מלמד לו רב יחזקאל לרמי בריה בנו: אם נתערבו הנשרפים חייבי מיתת שריפה בנסקלים בחייבי מיתת סקילה, ר' שמעון אומר: ידונו כולם בסקילה הקלה, שהשריפה חמורה ממנה.

10 שכיון שיש ספק בדבר — נוהגים בכולם להקל, שלש יטת ר' שמעון שריפה חמורה מסקילה. אמר ליה לו רב יהודה בריה בנו של רב יחזקאל: אבא, לא תיתנייא הכי אל תשנה אותה כך כי אין זו גירסה נכונה. כי לפי גירסה זו מאי איריא מה שייך שיאמר שהטעם הוא כי שריפה חמורה, תיפוק תצא לי הלכה זו מטעם אחר דרובא שהרוב נסקלים נינהו הם, שהרי כך משמעות הלשון — שהנשרפים שהם מיעוט נתערבו בין הרבה נסקלים, ויש איפוא ללכת אחר הרוב! אלא הכי איתנייא כך אשנה אותה: הנסקלים שנתערבו בנשרפים שלמרות שהנסקלים הם מיעוט, הולכים אחר המיעוט כדי להקל.

11 אמר ליה לו רב יחזקאל: אי הכי אימא סיפא אם כך אמור את סופה של המשנה: וחכמים אומרים ידונו בשריפה הקלה, שהסקילה חמורה ממנה. ולפי גירסתך מאי איריא מה שייך הטעם שסקילה חמורה? תיפוק תצא לי הלכה זו מטעם אחר — דרובא נשרפים נינהו שהרוב נשרפים הם והולכים אחר הרוב!

12 אמר ליה לו רב יהודה בנו: אין זו קושיה מדברי חכמים כי התם רבנן הוא דקאמרו ליה שם חכמים הם שאמרו לו לר' שמעון כך: דקאמרת מה שאתה אומר שריפה חמורה — לא כך הוא, אלא סקילה חמורה, אבל במקרה זה שהנשרפים הם רוב — ידונו בשריפה אפילו אם שריפה היתה חמורה משום שהנסקלים בטלים ברוב.

13 אמר ליה לו שמואל לרב יהודה לאחר מכן: שיננא, לא תימא ליה לאבוך הכי גדול השיניים, אל תאמר לו לאביך כך בלשון זו שאינה דרך כבוד. דתניא שכן שנינו בברייתא: הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה, אל יאמר לו במפורש "אבא עברת על דברי תורה", אלא אומר לו: "אבא כך כתוב בתורה". ותוהים: אם אומר לו "כך כתוב בתורה" — צעורי קא מצער ליה הרי מצער אותו בכך! אלא אומר לו: "אבא, מקרא כתוב בתורה כך" שאומר לו מקרא זה, ומאליו מבין האב שעשה דבר שלא כראוי.

14 ב אלעזר בן מתיא אומר: אם אבא אומר "השקיני מים", ויש מצוה המוטלת עלי לעשות באותו זמן — מניח אני כבוד אבא, ועושה את המצוה. וטעם הדבר — שאני ואבא חייבים שנינו במצוה. איסי בן יהודה אומר: אם אפשר למצוה זו ליעשות על ידי אחרים — תיעשה על ידי אחרים, וילך הוא ויעסוק בכבוד אביו, שהרי מצות כיבוד אב מוטלת רק עליו. אמר רב מתנה: הלכה בדבר זה כאיסי בן יהודה.

15 ג אמר רב יצחק בר שילא, אמר רב מתנה, אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו — כבודו מחול, ואין בנו נחשב כעובר על המצוה אם אינו נוהג בו כבוד. אבל הרב שמחל על כבודו — אין כבודו מחול. ואילו

16 רב יוסף אמר: אפילו הרב שמחל על כבודו — כבודו מחול. שנאמר: "וה' הולך לפניהם יומם" שמות יג, כא, הרי שהקדוש ברוך הוא, אף שהוא רבם של ישראל, מוחל על כבודו, וטורח לפני ישראל. אמר רבא: הכי השתא איך אתה משווה?! התם שם, הקדוש ברוך הוא עלמא דיליה העולם שלו הוא, ותורה דיליה שלו היא, מחיל ליה ליקריה יכול הוא למחול על כבודו, שהרי הוא גזר איך צריך לנהוג והוא יכול לשנות מגזירות עצמו,

17 הכא כאן וכי תורה דיליה שלו היא שיכול הרב למחול על כבודה?! הדר חזר ואמר רבא: אין כן, תורה דיליה שלו היא, של החכם הלומד אותה, דכתיב שכן נאמר "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" תהלים א, ב, לומר כי מתחילה התורה היא "תורת ה'", ולאחר שהגה בה היא נעשית "תורתו".

18 ושואלים: איני כך הוא?! והא והרי רבא משקי בי הלולא דבריה היה משקה את האורחים בשמחת החתונה של בנו ודל ליה כסא ומזג לו כוס לרב פפא ולרב הונא בריה בנו של רב יהושע וקמו מקמיה ועמדו לפניו כשהתקרב אליהם. וכן השקה לרב מרי ולרב פנחס בריה בנו של רב חסדא ולא קמו מקמיה עמדו מפניו. איקפד הקפיד ואמר: הנו רבנן רבנן, והנו רבנן לאו רבנן חכמים אלה שלא קמו מפני הם חכמים, וחכמים אלה שקמו מפני אינם חכמים? כלומר, סבורים אתם שאתם חכמים גדולים כל כך שאינכם צריכים לכבד חכם?

19 ותו ועוד מעשה היה, שרב פפא הוה משקי בי הלולא היה משקה את האורחים במשתה החתונה של אבא מר בריה בנו ודלי ליה כסא ומזג לו כוס לר' יצחק בריה בנו של רב יהודה ולא קם מקמיה עמד מפניו ואיקפד והקפיד רב פפא על כך. וגם מכאן משמע שאף שמחל על כבודו והשקה לאורחים אין כבודו מחול! ומשיבים: אפילו הכי כך שהרב מוחל על כבודו — הידור מיעבד ליה בעו לעשות לו איזה עניין של הידור, כמבקשים לעמוד לפניו, צריכים היו.

20 אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר כי הרב שמחל על כבודו — כבודו מחול, אולם נשיא שמחל על כבודו — אין כבודו מחול. מיתיבי מקשים: מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' צדוק שהיו מסובין בבית המשתה של בנו של רבן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם. נתן הכוס לר' אליעזר ולא נטלו, נתנו לר' יהושע וקיבלו. אמר לו ר' אליעזר: מה זה יהושע? אנו יושבין ורבן גמליאל ברבי הגדול, עומד ומשקה עלינו?!

21 אמר ליה לו: מצינו גדול ממנו ששמש את אורחיו, שאברהם אבינו גדול ממנו — ושמש אורחים. שהרי אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו "והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" בראשית יח, ח, ושמא תאמרו: כמלאכי השרת נדמו לו ומשום כך כיבד אותם — הרי לא נדמו לו אלא לערביים. ואנו, לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?!

22 אמר להם ר' צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום שאפשר להביא ראיה מהקדוש ברוך הוא עצמו ואתם עוסקים בכבוד הבריות? הלא הקדוש ברוך הוא משיב רוחות, ומעלה נשיאים עננים, ומוריד מטר, ומצמיח אדמה, ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו? משמע שאף נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול!

23 אלא אי איתמר הכי איתמר אם נאמר כך נאמר, אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול, מכל מקום מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שמה שנאמר: "שום תשים עליך מלך" דברים יז, טו כוונתו: שתהא אימתו עליך, שמצוה היא לירוא ממנו, ומצוה זו אף המלך עצמו אינו יכול למחול עליה.

24 א תנו רבנן שנו חכמים: נאמר "מפני שיבה תקום" ויקרא יט, לב, יכול אפילו מפני זקן אשמאי פשוט, בור — תלמוד לומר "זקן", ואין זקן אלא חכם, שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו" במדבר יא, טז. ר' יוסי הגלילי אומר: אין "זקן" אלא מי שקנה חכמה, וכעין קיצור "נוטריקון" — זה קנה, וכן מצאנו לשון קנין שהיא מתייחסת לחכמה, שנאמר שאומרת החכמה: "ה' קנני ראשית דרכו" משלי ח, כב.

25 ולענין הלכה למעשה, יכול יעמוד מפניו מפני הזקן מיד כשרואהו ממקום רחוק — תלמוד לומר: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" לא אמרתי שיש חובה בקימה אלא במקום שיש הידור, ואם עומד כאשר הזקן הוא רחוק, אין זה ניכר שהוא נותן לו כבוד.

26 יכול יהדרנו בממון, שיהא חייב לתת לו ממון לכבודו — תלמוד לומר: "תקום והדרת", מה קימה היא דבר שאין בה חסרון כיס הוצאה כספית — אף הידור הוא דבר שאין בו חסרון כיס. יכול יעמוד מפניו גם מבית הכסא ומבית המרחץ — תלמוד לומר: "תקום והדרת", לא אמרתי מצות קימה אלא במקום שיש הידור, ומקומות אלה אינם מקומות מכובדים שראוי לכבד אדם בהם.

27 יכול יעצים יעצום, הרואה, את עיניו מן הזקן כמי שלא ראהו — תלמוד לומר: "תקום... ויראת מאלוהיך" ויקרא יט, לב שכל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלהיך", שהרי אי אפשר להוכיח אם ראה או לא ראה, אלא זה דבר המסור ללב האדם, וגלוי רק לאלוקיו.

28 ר' שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח על הבריות לכבדו — תלמוד לומר: "זקן ויראת", לומר שגם הזקן מצווה על יראת ה', שלא יטריח את הבריות. ולסיום מביאה הברי יתא דעה נוספת: איסי בן יהודה אומר: מה שנאמר "מפני שיבה תקום", הרי זה בא לומר: אפילו כל שיבה במשמע ולאו דווקא חכם.

29 ומבררים את פרטיה של ברייתא זו: לכאורה דעת ר' יוסי הגלילי היינו תנא קמא היא שיטת התנא הראשון שזקן הוא חכם ומה בא להוסיף? ומשיבים: איכא בינייהו יניק וחכים יש ביניהם הבדל למעשה לגבי צעיר וחכם; התנא קמא הראשון סבר: יניק וחכים צעיר וחכם — לא צעיר וחכם לא נקרא זקן, שאין מצות כיבוד אלא לזקן חכם, ואילו ר' יוסי הגלילי סבר: אפילו יניק וחכים צעיר וחכם מצוה לכבדו, שאין הכוונה כלל לזקנה בשנים אלא בחכמה.

30 מאי טעמא מה הטעם של ר' יוסי הגלילי? אמר יכול היה ר' יוסבי הגלילי לומר לך: אי סלקא דעתך כדקאמר תנא קמא אם עולה על דעתך לפרש כפי שאמר תנא קמא — אם כן נכתוב רחמנא שתכתוב התורה "מפני שיבה זקן תקום והדרת", מאי שנא דפלגינהו רחמנא מה שונה, שחילק אותם הכתוב "שיבה" לחוד ו"זקן" לחוד — למימר לומר לך: דהאי לאו האי, והאי לאו האי שזה אינו זה, וזה אינו זה, שזקן אינו צריך להיות בגדר "שיבה". שמע מינה אפילו יניק וחכים למד מכאן שאפילו צעיר וחכם נקרא "זקן".

31 ותנא קמא והתנא הראשון אומר שהפסוק נכתב כך משום דבעי למיסמך שרצה לסמוך "זקן" ל"ויראת" כדברי ר' שמעון בן אלעזר. ושואלים: ותנא קמא מאי טעמא והתנא הראשון מה הטעם, מדוע סבור הוא שרק מפני חכם זקן צריך לעמוד? ומשיבים: שהוא סבור אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר כדקאמר כפי שאומר ר' יוסי הגלילי — אם כן נכתוב רחמנא תכתוב התורה